טימו סויני: למה לא אתמוך בחילוצים נוספים
ב-9 למאי 2011 פורסם ב-Wall Street Journal מאמר של טימו סויני, מנהיג מפלגת "הפינים האמיתיים" בפינלנד המתנגדת להעברת כספי המיסים הפיניים לחילוץ של פורטוגל ומדינות אחרות. המאמר העביר ביקורת חריפה על מדיניות החילוץ של האיחוד האירופי על הגב של אזרחי אירופה. עד כאן לא מדובר באירוע יוצא דופן.
אבל אז קרה דבר בלתי נתפש - המאמר של טימו נערך ו"רוכך" באופן משמעותי זמן קצר לאחר פירסומו, כאשר אפילו הכותרת השתנתה מ"לא אתמוך בחילוצים נוספים" ל"למה אני לא תומך בחילוצים". אפילו הציפיות המאוד נמוכות שלי מהעיתונות הכתובה לא הספיקו על מנת למנוע תחושה קשה של גועל נפש וסלידה נוכח המעשה השערורייתי של אחד העיתונים ה"נחשבים" בעולם. הם אפילו לא השאירו סימן לעריכה!
למרבה המזל היו גולשים ששמו לב לזה ופרסמו את המאמר המקורי ב-ZeroHedge עם סימני העריכה, שאותו תרגמתי באופן חופשי לעברית(וסימנתי בקו תחתון את מה שנמחק מאוחר יותר) על מנת שגם מי שלא דובר אנגלית שוטפת יוכל לראות מה רבים מאזרחי אירופה חושבים על מי שאמור לייצג אותם ולא זוכים לביטוי הראוי באמצעי התקשורת. המאמר המקורי:
http://www.zerohedge.com/article/blatant-wsj-revisionism-redlined-0
למה לא אתמוך בחילוצים נוספים
המערכת האירופית חייבת להיטהר מחדלות הפרעון באופן פתוח וישר.
כשהיה לי את העונג להוביל את מפלגת הפינים האמיתיים לניצחון אלקטורלי באפריל, הבטחנו להתנגד לחילוצים כביכול של המדינות החברות באיחוד האירופי. החילוצים הללו הם גרועים בעליל בעבור אירופה, בעבור פינלנד, ובעבור המדינות שנאלצו לקבל אותם. אירופה סובלת מנמק כלכלי של חדלות פרעון - מבחינה פרטית וציבורית. ואם לא נקטע את מה שאי אפשר להציל, אנו מסתכניםם בזיהום של הגוף כולו.
הדעה המקובלת היא כי יוון, אירלנד, ופורטוגל סובלות ממשבר נזילות, וצריכות הזרמה זמנית של הון שלאחריה הכל יחזור לקדמותו. אבל הגירסה הרשמית הזו היא שקר, וכזו שמניחה שאזרחי אירופה מטומטמים. מגיע להם לקבל משהו טוב יותר ממנהיגיהם הפוליטיים.
על מנת להבין את הטבע והכוונה האמיתית מאחורי החילוצים, אנו צריכים להבין קודם כל מי מרויח מהם. הבה נעקוב אחרי הכסף.
למרות הסיכון של האשמה בפופוליזם, נתחיל מהברור מאליו: זה לא האיש הקטן שמרויח. משקרים לו ועושקים אותו כדי שהמערכת תמשיך לנוע. הוא מקבל פחות ומשלם יותר מיסים על מנת לספק את הכסף הנחוץ להמשכיות הפונזי. בינתיים, סוג של סמביוזה קטלנית התפתחה בין הפוליטיקאים לבנקים: המנהיגים הפוליטיים שלנו לווים יותר ויותר כסף כדי לשלם לבנקים, שמחזירים טובהה ומלווים אפילו יותר כסף בחזרה לממשלות על מנת להמשיך את הקיום של המערכת.
בכלכלת שוק אמיתית, על החלטות גרועות נענשים. לא כאן. כשהכישלון הבלתי נמנע של מדינות האיחוד הנמצאות בחובות כבדים יצא אל האור, נכרתה ברית סודית.
במקום לקבל את ההפסדים על השקעות כושלות - שהיו מובילים ככל הנראה לפשיטת רגל וחילוץ של כמה בנקים לאומיים - הוחלט להעביר את ההפסדים למשלמי המיסים באמצעות חובות, ערבויות ומבנים מורכבים כמו קרן היציבות הפיננסית האירופית, NAMA באירלנד ושורה של חברות לצרכים מיוחדים שגורמות לאנרון להיראות פשוטה. כמה פוליטיקאים הבינו את זה: אחרים נכנסו לפאניקה ועשו כפי שאמרו להם.
הכסף לא הלך לסיוע לכלכלות בקשיים. הוא זרם דרך הבנק המרכזי האירופי והמדינות המקבלות היישר לחשבונות של הבנקים הגדולים וקרנות השקעה.
בניגוד נוסף לדעה המקובלת, המדינות שקיבלו את הסיוע לא רצו "סיוע" כזה, לא כך. הברירה הטבעית עבורן הייתה להודות בחדלות פרעון ולתת ללוים הפרטיים לאכול את ההפסדים.
לא כך היה. כפי ששר האוצר לשעבר בראיין לניהן גילה לאחרונה, אירלנד אולצה לקבל את הסיוע. אותו הדבר קרה לראש הממשלה הפורטוגלי חוזה סוקרטס, למרות שהוא עשוי שלא להודות בכך כל כך מהר כמו מר לניהן.
למה ארגון הסחיטה של בריסל-פרנקפורט את המדינות הללו לקבל את הכסף ביחד עם תוכניות ה"הבראה" שצפויות להיכשל? בגלל שהם צריכים לרצות את הבנקים שלהם, שאחרת עשויים שלא להופיע להנפקת האג"ח הבאה של ספרד, בלגיה, איטליה, או אולי אפילו צרפת.
לרוע מזלו של הקרטל הפיננסי והפוליטי, התוכנית שלהם לא עובדת. כבר תחת התוכנית הזו, יוון, אירלנד ופורטוגל נהרסו. הם לעולם לא יצליחו לחסוך ולצמוח מספיק על מנת לשלם את כל החובות שבריסל הערימה עליהם כדי להציל אותם.
וכך, ללא טיפול, הנמק מתפשט. מגזר הנדל"ן הספרדי גדול הרבה יותר ושקוף פחות מאשר באירלנד. לא רק הקאחס(בנקים מקומיים לחסכונות והלואות - המתרגם) בצרות. ישנם בנקים ספרדיים גדולים שעשויים להתגלות כזומבים, כפי שקרה באירלנד. השעון מתקתק והבעיה לא נעלמת.
הקמת מנגנון הייצוב האירופי היא לא פתרון. המנגנון ימסד את העברת העושר מאזרחים פרטיים לפוליטיקאים ובנקאים שאחרת היו כושלים, תוך כדי יצירה של סיכון מוסרי עצום והרס של מה שנשאר מהתחרותיות בבנקאות האירופית.
יש שמגנים על מנגנון הייצוב האירופי, בטענה שהוא ידרוש קונצנזוס. אבל הבלאגן הנוכחי עם פורטוגל מראה שהאליטה בבריסל תנסה לכפות קונצנזוס בכוח אם שכנוע ייכשל. הקץ לקונצנזוס הוא רק עניין של זמן. לאחר מכן יהיה לנו איחוד פיסקלי של העברת עושר בקו אחד עם מדיניות הקורפורטיזם של בריסל.
למזלינו, לא מאוחר מידי לעצור את הריקבון. בשביל הבנקים אנחנו צריכים מבחני לחץ רציניים וישרים. לעצור את הפארסה הפוליטית הנוכחית. במקום, צריך לקבל הערכות מקבילות מהרגולטורים ומגופים בלתי תלויים הכוללים אקדמאים ובעלי עניין. סמוך, אך וודא.
בנקים ומוסדות פיננסיים חדלי פרעון חייבים להיסגר, כדי לנקות את המערכת. אנו חייבים להחזיר את עקרון השוק של החופש להיכשל.
אם חלק מהבנקים מקבלים הון ממשלמי המיסים, משלמי המיסים צריכים לקבל בעלות בתמורה, וכל הדירקטוריון צריך לעוף. אבל לפני שהשתתפות משלמי המיסים תישקל, זה חיוני לעשות תספורת רצינית למחזיקי האג"ח.
בעבור חוב מדינה, החופש להיכשל הוא שוב מילת מפתח. ארגון מחדש משמעותי בחוב דרוש להתאוששות אמיתית. כן, השווקים יענישו מדינות כושלות, אבל הם גם יסלחו במהירות. התוכניות הקיימות הורסות את הכלכלות של אירופה באמצעות מיסים גבוהים והעברות של עושר ממשפחות רגילות למדינות ובנקים כושלים. ארגון מחדש שמשאיר את המדינה עם חוב ברמה סבירה ותמריצים לחזרה למדיניות של צמיחה עשויים לסייע בחזרה מהירה לשווקי החוב העולמיים.
זו לא רק כלכלה. אנשים חשים נבגדים. באירלנד, המפלגות שנכנסו לממשלה הבטיחו שמחזיקי החוב הבכיר ייקחו אחריות, אבל תחת לחץ הם נכנעו, והשאירו את המצביעים שלהם עם תחושה של גזילת זכויותיהם הדמוקרטיות. האליטות בבריסל אמרו שפינלנד חייבת לכבד את התחייבויותיה לשותפותיה באירופה, אבל בריסל שותקת באשר לשאלה האם פוליטיקאים של מפלגות לאומיות צריכים לכבד את הבטחותיהם לבוחרים. בדמוקרטיה, בה אנו מכהנים תחת ההסכמה של האזרחים, הכוח ניתן כפיקדון. אנחנו עושים את מה שהבטחנו, אפילו אם זה יעלה בארוחה בבריסל, פרופיל תקשורתי "שלילי", או מושב בקבינט.
כשהמלחמה הגיעה בחורף לפינלנד בלילה האירופי הארוך של 1939-45, אימי הייתה אחת משמונה אחים שגדלו בחווה קטנה במרכז פינלנד היכן שסבי וסבתי חיו בצמצום. שני דודיי הצעירים מיהרו לחזית ושניהם נפצעו בקרב בפרק הפיני של שפיכות הדמים הכי נוראה של אירופה. חונכתי לדעת שאסור לתת למלחמת השמדה להתחולל שוב ביבשת ולמדתי את הערכים והעקרונות שהיווו את המוטיבציה להקמת מה שהפך לאיחוד האירופי של היום.
האירופה הזו, החזון הזה, היה אחד שהציע לפינלנד לכל אירופה את המתנה של שלום המבוסס על דמוקרטיה, חופש, צדק, והשארת ההחלטות בדרג הפוליטי הנמוך ביותר האפשרי. זו האירופה שהייתי רוצה לראות, וזה גורם לי מצוקה רבה לראות את הפרוייקט הזה נתון בסכנה בידי אליטה פוליטית שמוכנה להקריב את האינטרסים של אזרחי אירופה על מנת להגן על אינטרסים של חברותת עסקיות מסוימות.
אירופה עוד יכולה להתאושש מהמחלה וההתדרדרות שלה שעשויה להיות סופנית. חדלות הפרעון חייבת להתנקות מהמערכת באופן ישר ופתוח. הדרך לא קלה, אבל היא תמיד הדרך הנכונה - לפינלנד ולאירופה.
קישור למאמר החזירים משנה שעברה.