מה אנחנו יודעים באמת? על מדיניות כלכלית
הקדמה - הכלכלה הקיינסיאנית ומוניטריזם
"When facts change, I change my mind. What do you do, sir?"
Keynes
השנתיים האחרונות אופיינו בחוסר קונסיסטנטיות בין מעשים ודיבורים של אנשים ותורות כלכליות. כולנו ראינו איך חסידי הכלכלה הניאו-קלאסית שדוגלת באי התערבות ממשלתית איבדו עשתונות, והודו שהמודלים שלהם "הפסיקו לעבוד". אנשים שרק לפני שנתיים דיברו בשבחי ה"כלכלה החדשה", על שווקי הנגזרים הפיננסיים שלה והמוסדות הבנקאיים האדירים, נעלמו כלא היו. אותם החליפו קיינסיאנים, כמו פול קרוגמן, שחזרו מן הכפור לאחר עשרות שנים בצל אנשי הכלכלה הניאו קלאסית בניצוחו של מילטון פרידמן ואסכולת שיקגו.
קיינס במקור טען כי ניתן לרכך את ההשפעות של מיתון על ידי הגדלת ההוצאה הממשלתית. בעוד שהצריכה של הציבור יורדת בתגובה למיתון ושיעור החיסכון מההכנסה עולה, יש לכך השפעות קצרות טווח שליליות על כלכלה. הרעיון היה, כי על מנת למנוע ירידה בפעילות הכלכלית (מיתון), הממשלה יכולה להיכנס זמנית לנעליים של הציבור ולצרוך יותר. באופן כזה, הביקוש המצרפי במשק לא יירד והמיתון ירוכך.
מאוחר יותר, מילטון פרידמן טען כי הרעיונות של קיינס לא יכולים להסביר באופן נאות את השפל הגדול. בעוד שקיינס טען שהשפל הגדול נוצר כתוצאה מירידה בצריכה, פרידמן טען כי זו הייתה התכווצות בכמות הכסף שגרמה למיתון. המודלים הקיינסיאניים נכשלו באופן ברור במתן כלים למדיניות מוניטרית לאחר פירוק הסכם Bretton Woods שיצר אינפלציה ואבטלה (או סטגפלציה). לפי קיינס, התשובה לאינפלציה היא הקטנת הביקוש, בעוד התשובה לאבטלה היא הגדלת הביקוש, וכאן היה גם זה וגם זה, מה שגרם לקובעי המדיניות להתפקח ולחפש תורה חדשה לניהול מדיניות, שאותה הם מצאו אצל מילטון פרידמן. לאחר המשבר של 1972, פול וולקר מונה לעמוד בראש הפד, והנהיג מדיניות מרסנת (ריביות גבוהות מאוד) על מנת להתמודד עם המשבר, ולאחר כעשור הכלכלה התאוששה. התורה של מילטון פרידמן, ששולטת בבתי הספר לכלכלה היום, נקראת מוניטריזם. מוניטריזם מתבסס על מחקר היסטורי של מילטון פרידמן על משברים בארה"ב (Monetary History of the United States 1867-1960), כאשר המסקנה שלו היא שמשברים רבים נבעו ממניפולציה בשוק הכסף על ידי הממשלה (או זרועות שלה כמו הבנק המרכזי). הפיתרון על פי פרידמן היה ריסון של הבנק המרכזי באופן שייצור אינפלציה נמוכה וצפויה מראש, וכך תיווצר כלכלה יציבה (מחירים וביקושים יציבים). היום, האסכולה המאקרו כלכלית הנלמדת בבתי הספר לכלכלה היא מוניטריזם. במיקרו כלכלה, הסטודנטים לומדים על שוק חופשי, שבו היד הנעלמה של השוק מקצה משאבים באופן אופטימלי. במאקרו כלכלה היד הנעלמה "נעלמת", והסטודנטים לומדים על היד של הממשלה ושל הבנק המרכזי, המנהלים את המשק לטובת האזרחים. נראה כי השאלה המרכזית היא - מה צריכה להיות המדיניות הפיסקלית (של הממשלה) ומה צריכה להיות המדיניות המוניטרית (של הבנק המרכזי), על מנת ליצור יציבות במשק? וכאן מונח הכשל הלוגי של הדיון הכלכלי הנוכחי.
על דדוקציה ואינדוקציה
"Agent Brown: "Perhaps we are asking the wrong questions
The Matrix
אחד החוליים החמורים בכלכלה החדשה היא ההסתמכות המאוד משמעותית על צורות סטטיסטיות של הסקה אינדוקטיבית. תיאוריה המבוססת על הסקה אינדוקטיבית (למשל בניה של תחזית כלכלית על סמך נתונים מ-10 השנים האחרונות) היא שגויה מיסודה. הסקה אינדוקטיבית היא הסקת מסקנה כללית על סמך קבוצת תצפיות (על סמך הקשר אינטואיטיבי). לדוגמא, אם ראינו קבוצת ברבורים לבנים, נניח כי כל הברבורים לבנים (במציאות קיימים ברבורים שחורים). אינדוקציה, למרות שהיא הכרחית בהתנהלות של חיי היום יום שלנו כדרך להסתדד בעולם לא מסודר, היא שגיאה חמורה כשמנסים ליישם אותה על מנת לדבר על תופעות כלליות. ראשית, ההסקה מתבססת על מדגם חלקי. שנית, ההסקה מתבססת על הנחות יסוד סמויות בדבר הגדרת טבעו של ברבור (הנחה כי צבע לבן הוא תכונה הכרחית של ברבור). סטטיסטיקה היא צורה של הסקה אינדוקטיבית. לעומת זאת, הסקה דדוקטיבית היא הסקה לוגית, כאשר אם הנחות היסוד הן נכונות, המסקנה בהרכח נכונה. דוגמא: בני אדם הם בני תמותה. סוקרטס הוא בן אדם. לכן סוקרטס בן תמותה. כאן, אין אפשרות לטעות אם בונים את הטיעון בצורה נכונה, ולכן ניתן להיעזר בלוגיקה כאשר מנסים להסביר תופעות כלליות. למעשה, חוקרים מפורסמים רבים סירבו להביט על הנתונים הגולמיים של ניסויים שערכו לפני שלא גיבשו בשכלם את ההשלכות הלוגיות של הניסוי. לאחר מכן, בדקו אם הלוגיקה שלהם תקפה, ואם לא,הם לא ניסו לבנות תורה על סמך הממצאים (זאת תהיה אינדוקציה). תחת זאת, הם חזרו לחשוב באופן לוגי ולבחון היכן טעו בבניית הטיעון המקורי, וכך חקרו כל אפשרות לוגית עד למציאת התשובה המתיישבת עם הממצאים, במקום להסתכל על הממצאים ולתכנן הסבר המתיישב איתם.
הוגי דיעות רבים דיברו על הסכנות של הסקה אינדוקטיבית. סקסטוס אמפיריקוס מהאסכולה הספקנית אמר כי אין קריטריון מוחלט של האמת שניתן על פיו להסיק
דברים על ידי תצפיות (לעומת הסקה לוגית). אחד המתנגדים המבריקים ביותר להסקה אינדוקטיבית היה קארל פופר, שהיה פילוסוף של המדע. לרעיונות של פופר הייתה השפעה אדירה על איש צעיר בשם ג'ורג' סורוס, שעל פי הודאתו "בוחן את רעיונותיו בשוק". על פי סורוס, השוק נמצא במצב תמידי של חוסר יציבות, שהוא המצב הטבעי שלו.
פופר ביקר את התיאורמה של בייז ונגזרותיה (סטטיסטיקה), כשאמר שכמעט כל השערה יכולה להיות מותאמת על מנת להתיישב עם קבוצת נתונים. הדרך לגלות מה נכון צריכה להיות על ידי שלילה (השיטה המדעית). אם השמש זרחה היום, איך ניתן לדעת כי היא תזרח מחר? איך ניתן להניח הנחות רציונליות לגבי העתיד על סמך נסיון עבר מוגבל? לפי פופר, לא ניתן להוכיח תורה על סמך נסיון העבר. מה שניתן לעשות זה לסתור אותה, ולכן כל תורה חייבת להיות ניתנת לסתירה, כלומר להתבסס על הנחות ברורות שאם נראה שאין מתקיימות, הרי שגם התורה אינה תקפה. המבקר המודרני המבריק ביותר של ההסקה האינדוקטיבית הוא נאסים טאלב. טאלב כתב את הספר "Fooled by Randomness" המדבר על שגיאות בהסקה אינדוקטיבית, ועד כמה אין לנו מושג באמת על האופן שבו פועל העולם בו אנחנו חיים. כמו אמפיריקוס, טאלב מגדיר את עצמו מהאסכולה הסקפטית של הפילוסופיה (sceptic empiricist). הוא מדבר הרבה על הסכנה של האמונה שהנסיון שלנו מספיק על מנת לגבש תיאוריות כוללות, ומכנה סטטיסטיקאים פסאודו - מדענים כאשר הם מנסים ליישם טכניקות סטטיסטיות (אינדוקטיביות) על נתונים כלכליים. טאלב מדבר גם על האשליה הפלוטונית (של אפלטון) כי העולם הוא מסודר ופועל על פי כללים מוגדרים. האמונה הזו גורמת לאנשים להסיק בצורה אינדוקטיבית כי העולם מסודר, ולכן על ידי צפיה במתרחש ניתן לבנות תיאוריה כללית. הוא טוען, כי ההנחה כי העולם הוא משחק (Ludic Fallacy) גדול עם חוקים מוגדרים על ידי הסטטיסטיקאים היא שגויה. מכאן, שהאמונה בהסבר לתופעות כלכליות על ידי רגרסיה (שיטה סטטיסטית) היא שגויה - ההנחה כי ניתן למצוא מקדמי מתאם (ומכאן נוסחה כללית של התנהגות כלכלית) על ידי התבוננות בקבוצת נתונים.
השאלה הנכונה
Neo: "Why do my eyes hurt?"
Morpheus: "You've never used them before."
The Matrix
כתוצאה מהתבוננות במשברים הכלכליים של המאה ה-20 והמאה ה-19, עם התוצאות הלא נעימות (אם כי זמניות) שלהם על יציבות המחירים, התעסוקה, הביקוש למוצרים במשק וכו', השאלה האינטואיטיבית המתבקשת של האדם האינדוקטיבי היא - איך ניתן היה למנוע את המשברים? והתשובה של הכלכלנים במאה ה-20 הייתה - מדיניות מוניטרית ופיסקלית. השאלה של האדם הדדוקטיבי תהיה: לפני שמדברים על האיך, צריך לדבר על הלמה. אני מצטט את קיינס:
We are suffering just now from a bad attack of economic pessimism. It is common to hear people say that the epoch of enormous economic progress which characterised the nineteenth century is over; that the rapid improvement in the standard of life is now going to slow down --at any rate in Great Britain; that a decline in prosperity is more likely than an improvement in the decade which lies ahead of us.
I believe that this is a wildly mistaken interpretation of what is happening to us. We are suffering, not from the rheumatics of old age, but from the growing-pains of over-rapid changes, from the painfulness of readjustment between one economic period and another. The increase of technical efficiency has been taking place faster than we can deal with the problem of labour absorption; the improvement in the standard of life has been a little too quick; the banking and monetary system of the world has been preventing the rate of interest from falling as fast as equilibrium requires.
האם המשברים שיש לנו היום הם רעים? האם זה תהליך הרסני או תהליך טבעי של צמיחה והתבגרות? לפני שקובעי המדיניות מדברים על הורדת ריבית או פרוייקטים ציבוריים, כדאי שיחשבו היטב על איזה בסיס הם מניחים את ההנחה הסמויה כי ההתערבות היא רצויה. השאלה היא לא איזו מדיניות כלכלית ראוי ליישם, אלא האם בכלל יש כאן בעיה במובן הרחב, ואם כן, האם מדיניות כלכלית היא פיתרון טוב לבעיה הזו.
ויותר מכך - לא מן הנמנע כי המשברים שמתרגשים עלינו מעת לעת הם לפחות חלקית באשמתה של המדיניות הפיסקלית או המוניטרית של הממשלה (שמטרתה להביא לאפקט ההפוך, על פי השיח המקובל). כדאי לחשוב על הדברים הללו לפני שקופצים לשיחה על פתרונות, שאולי מרפאים את ה"מחלה" אבל הורגים את החולה.