חיסכון לגיל פרישה - כמה אבחנות חשובות
לאחר שנתקלתי בהרבה אי הבנות לגבי ההבדלים בין האפיקים השונים לחיסכון לגיל פרישה, החלטתי להרים את הכפפה בעניין ולהסביר את ההבדל בין שתי האפשרויות העיקריות, שהן ביטוח מנהלים וקרן פנסיה.
הבהרה: כשאני בא לדבר על קרנות פנסיה, אני מתייחס לקרנות הפנסיה החדשות, ולא להפקדות שנעשו לקרנות ותיקות בעבר או למסלולים הוניים בעבר. כל מה שאני אומר מתייחס למצב כפי שהוא מאז החלטות ועדת בכר. כמו כן אני לא מתכוון להיכנס לדיונים ודקדוקים משפטיים, אלא להתייחס לשאלה פשוטה אחת בלבד:
באיזה אפיק אפשר להגיע לפנסיה חודשית גבוהה יותר ביום הפרישה?
באופן כללי:
ביטוח מנהלים הוא חוזה שיש לו שלושה מרכיבים: פיצויים, חיסכון, וביטוחים נלווים. מרכיב הפיצויים רלונטי למעסיק ולא צריך לעניין אותנו. הביטוחים הנלוים יכולים להיות ביטוח אובדן כושר עבודה, ביטוח חיים וכל מיני דברים אחרים ששוב לא מעניינים כי הם לא ייחודיים לביטוח המנהלים וניתן לרכוש אותם בנפרד.
מרכיב החיסכון הוא החלק המעניין - אותם כספים שנשמרים לעת פרישה והופכים ביום הפרישה לקיצבה חודשית עד היום בו הולכים להזדכות על הציוד אצל הקב"ה. כל חודש המעסיק והעובד מפקידים ביחד 10% מהברוטו של העובד (כל אחד 5%). בעת החתימה על חוזה ביטוח המנהלים, נקבע מספר שנקרא מכפיל הקיצבה. כשמגיע המבוטח לגיל הפרישה, הסכום שנצבר בחיסכון עד אותו היום מחולק באותו מכפיל קיצבה, והתוצאה היא אותה פנסיה חודשית שיקבל המבוטח בכל חודש לאחר פרישתו ועד יום מותו. בנוסף, מובטח מראש כי במקרה של מוות מוקדם, אותם אנשים שהעובד הגדיר בפוליסה יקבלו את הכסף שנשאר בחיסכון.
יש לשים לב היטב כי מכפיל הקיצבה נקבע מראש ביום חתימת החוזה וכן כי מדובר בחוזה ביטוח, שחברת הביטוח לא יכולה לשנות את תנאיו לאחר שנחתם. כמו כן יש לשים לב כי בביטוח מנהלים העובד יכול לקבוע את מדיניות ניהול הכסף בחיסכון. יש לשלושת המרכיבים הללו השלכות מרחיקות לכת על התוצאה הסופית כפי שנראה בהמשך.
קרן פנסיה היא יצור שונה למדי. מדובר בעצם בקופה מרכזית אליה מפקידים אנשים רבים כל חודש, והיא מתנהלת באופן מרכזי: יש לה מדיניות השקעה אחת לכל הכספים, והיא מתנהלת לפי תקנון המשתנה מעת לעת על פי מדיניות מנהל הקרן ושר האוצר. הקרן בודקת בכל שנה את המאזן שלה - כמה כספים יש לה והאם זה מספיק בכדי לעמוד בהוצאות הצפויות בעתיד. אם התשובה חיובית - אז מגדילים זכויות לעמיתים. אם רואים שיש חוסר - משנים את התקנון כך שלמשל יהיה רף גבוה יותר על מנת לקבל קיצבת נכות מהקרן.
באופן בסיסי, הקרן היא צורה של ביטוח הדדי - כלומר, הזכויות וכן בעצם הפנסיה של כל עמית בקרן תלויה בשאר העמיתים. אם אחד העמיתים חס וחלילה נפטר בגיל צעיר - הרי שהקרן משלמת קיצבה לאלמנתו ולילדיו, על חשבון העמיתים האחרים בקרן, שסופגים את העלויות בצורה של דמי ניהול מוגדלים וזכויות מופחתות עד שהקרן תצליח להשיג די תשואות כדי להדביק את הפער שנוצר. כמובן שאם הכל בסדר והקרן מצליחה להשיג יותר כסף ממה שצריך בשביל הפנסיות של העמיתים, אזי שהיא יכולה להוריד את דמי הניהול ולקנות כיסויים ביטוחיים שונים לעמיתים.
בקרן פנסיה, בגלל שהיא מרכזת חסכונות של אנשים רבים, דמי הניהול נמוכים משמעותית מדמי הניהול בביטוח מנהלים, שהוא חוזה אישי. בנוסף, קרן פנסיה כוללת מרכיב של ביטוח חיים לעמיתים שלה, שמשמעותו שאם אחד העמיתים נפטר לפני הגיעו לגיל פרישה, הרי שאלמנתו תקבל קיצבה חודשית. מדובר בהטבה שכמובן ניתן לרכוש בנפרד באופן פרטי (אם כי בעלות יקרה יותר כאדם בודד) ובכל אופן העמיתים בקרן משלמים עליה כקבוצה.
הדעה הרווחת שנתקלתי בה היא הליכה לכיוון קרנות הפנסיה, מהסיבה הפשוטה שדמי הניהול בהן נמוכים באחוז עד חצי אחוז מהחיסכון הצבור בכל שנה. זה טיעון חזק למדי, אבל יש כאן התעלמות ממספר דברים חשובים:
לעמית בקרן פנסיה אין שליטה במדיניות הניהול של הקרן. השליטה במדיניות ההשקעה היא קריטית מסיבה פשוטה: קרנות הפנסיה החדשות משקיעות מעט מאוד, לרוב פחות מ-20% במניות. 30% מהכספים מושקעים באג"ח מיועדות המניבות כ-5.5% בשנה, עוד כ-30% באג"ח קונצרני וממשלה, והתוצאה היא שלאדם צעיר, נניח עד גיל 45, פשוט אין מה לחפש שם, כי הוא מאבד כ2-3% תשואה שנתית ממוצעת בשנה לטווח ארוך. היסטורית, מניות עברו את אפיקי האג"ח למיניהם בכ-4% בשנה. לכן המסקנה היא שאדם צעיר חייב לשאוף להשקיע באפיק האגרסיבי ביותר שהוא יכול למצוא, בניסיון להשיג מקסימום תשואה לטווח ארוך.
בביטוח מנהלים,ישנה אפשרות לבחור להשקיע לפחות 85% במניות. כמו כן, ניתן לשנות את מדיניות ההשקעה בכל רגע נתון, וכן לעבור בהדרגה לאפיקים פחות אגרסיביים ככל שהעובד מתקרב לגיל הפרישה.
ההבדל בין חוזה לבין תקנון: ביטוח מנהלים הינו חוזה חד צדדי, בו הזכויות של החוסך נקבעות מראש ולא ניתן להרע אלא רק לשפר אותן. מכפיל הקיצבה נקבע מראש, ולכן כל מה שנשאר לחוסך לעשות זה רק להפקיד והוא יכול לדעת מראש כמה יקבל בסוף הדרך. לא כך היא לגבי עמית בקרן פנסיה.
קרן פנסיה פועלת על פי תקנון, שיכול להשתנות לטובה או לרעה, וכן כפוף לגחמות תקופתיות של שרי האוצר השונים לדורותיהם העתידיים. אבל הדבר החשוב ביותר הוא שמכפיל הקיצבה, אותו מספר שקובע את הקיצבה החודשית שמקבלים בפועל כפי שתיארתי לעיל, נקבע ברגע היציאה לפנסיה של העמית, ולא מראש כמו בביטוח המנהלים. מעבר למרכיב חוסר הודאות, יש לשים לב כי עם התארכות תוחלת החיים תנאיהם של העמיתים צפויים להיות מורעים משמעותית בהגיעם לגיל פרישה.
כי אם נניח שהיום ביטוח מנהלים נותן מכפיל קיצבה 200, והעובד חותם על החוזה וחוסך מליון שקל במשך 40 שנה, הוא יקבל 1,000,000/200=5,000 שקל קיצבה חודשית. זה ידוע מראש, גם אם תוחלת החיים תעלה משמעותית וחברת הביטוח בעצם תפסיד על המבוטח.
אם תוחלת החיים תעלה משמעותית, הקרנות ישנו את התקנונים ויעלו את מכפיל הקיצבה, כך שאם נניח שהוא יהיה בפועל 220 בעת הפרישה, אזי שמליון שקל ייתנו קיצבה של 4,545 ש"ח לחודש בלבד. מעבר לאי הודאות, יש כאן בהחלט פוטנציאל להרעת תנאים כי סביר להניח שתוחלת החיים בעתיד תהיה ארוכה מאשר כיום.
על מנת לתת משנה תוקף לדבריי, אביא כאן כמה עובדות:
המסקנה מהסיפור הארוך הזה היא פשוטה למדי: אם אתם לא רוצים לדעת מה קורה עם הפנסיה שלכם ורוצים שמישהו אחר ידאג לאינטרסים שלכם, אז קרן פנסיה זה בשבילכם. אבל אם אתם צעירים יחסית, מעוניינים להבטיח לעצמכם פנסיה גדולה ככל הניתן ומוכנים להשקיע קצת תשומת לב, אז כדאי לכם לבחור בביטוח מנהלים.