על משמעות הפיזור בתיק ההשקעות
יש הנחה שמסתובבת אצל כמעט כל משקיע, מנהל ויועץ השקעות, לפיה חייבים לפזר את תיק ההשקעות, באופן נרחב ככל האפשר על פני נכסים רבים, בעלי מאפיינים שונים ומסקטורים שונים. מה מקור ההנחה הזו ומה התוצאה של הביצוע שלה בפועל?
בקונטקסט הרחב של עולם העסקים, הרעיון של פיזור הוא לא כל כך נפוץ. כשמקימים עסק, ומנהלים עסק, הרצון הוא דווקא להתמקד בנקודות החוזקה של העסק ולא להתפזר לכל הכיוונים. גם רוב הקבוצות הגדולות מתמקדות בתחום פעילות מסוים - אצל וורן באפט אלו עסקי הביטוח למשל, למרות שהם בהחלט מספיק גדולים בשביל לפזר סיכון. אז למה הם לא עושים את זה?
התשובה היא - מעגל המומחיות (circle of competence). אף אחד לא יכול להיות מומחה בכל התחומים ,ולרובינו יש תחום או שניים בהם אנחנו מצטיינים במיוחד. אחד מבין באמנות, השני בבנקאות, והשלישי בקמעונאות מזון. זה הכי טבעי בעולם שהמאמץ יהיה מרוכז באותו סקטור שאותו האדם מבין במיוחד, או לפחות מעוניין להכיר הכי טוב על מנת להיות מסוגל לקבל החלטות. אם אני מומחה בשווארמה - למה לי לפתוח פיצריה?
התיאוריה המודרנית של ניהול ההשקעות (CAPM) גורסת כי מבחינה סטטיסטית, פיזור מפחית את סטיית התקן הכוללת של התיק ללא הורדת התשואה שלו. התיאוריה של המודל היא נהדרת והיא מוכיחה שחור על גבי לבן למה פיזור היא הדרך היחידה בעולם כלכלי בו השוק יעיל, השחקנים רציונליים והציפורים מצייצות. הבעיה היא שהמודל מניח תמחור יעיל מבחינת תמחור-סיכון, וזה לא מחזיק מים במציאות.
במציאות, לשחקנים שונים תחומי מומחיות שונים. ייתכן כי שחקן אחד מבחין בעיוות בתמחור, ושחקן שני לא מבחין, או אולי מבחין אבל לא מרגיש בנוח לקחת פוזיציה על האבחנה הזו (כי זה מחוץ למעגל המומחיות שלו). באופן טבעי, שחקנים שונים בשוק יבנו בעקבות כך תיקים שונים, גם אם הם פועלים על סמך אותו היגיון של זיהוי תמחור בחסר מבחינת ערך. בפועל, ניתן לראות לדוגמא שפיטר לינץ' משקיע במניות שונות מאוד מאלו שבנג'מין גרהם היה משקיע בהן, למרות ששניהם השיגו תוצאות טובות לאורך זמן. בכל אופן, חוסר היכולת להיות מומחה ובעקבות כך בעל יתרון בכל הסקטורים מחייב להתמקד בסקטורים מסוימים בעיקר על מנת למצות את היכולת לזהות עיוותים בתמחור ולהיות מסוגלים לפרש נכון מידע "רך", כמו שינויים בהנהלה, בשוק בו החברה פועלת ושאר הודעות של החברה וכתבות מהעיתונות שההשלכות הפיננסיות שלהן ברורות רק למישהו שמתמצא קצת בשוק המסוים. עד שרואים את התוצאות שבדו"חות הכספיים לרוב כבר הרכבת מזמן יצאה מהתחנה.
לגבי פיזור בתוך סקטורים מסוימים: בכל שוק יש מספר רב של שחקנים, חברות בעלות גדלים וצמיחה שונה, וכן נישות רבות. יש היגיון, אם למשקיע יש את הידע לגבי הנישות השונות, לקנות מניות של חברות שונות ולפזר בין נישות - למשל, אם מדובר במגזר הפיננסי, לקנות מניה של בנק מסחרי או שניים, בנק למשכנתאות, בית השקעות, חברה שנותנת מימון לנכסי נדל"ן, חברה לכרטיסי אשראי, חברת ביטוח, וכו'.
מה שלא הגיוני זו הפעולה הבאה: לקנות מניות של 15 בנקים שונים הפועלים באותה ארץ, ובאותו שוק, כאשר הטיעון הוא ש"עדיף לפזר". למה לא לקנות מניות ב-2-3 הטובים והזולים ביותר, או אפילו ב-1 הטוב ביותר מבחינת איכות לעומת מחיר כאשר הפער והיתרון הוא ברור? הרי ברגע שמפזרים בצורה כזו, התוצאה שתתקבל תהיה ממוצע של כל התיק, או במילים אחרות: בינונית. אם אתם שוקלים לפזר באופן הזה, אולי כדאי שתחשבו שוב אם התחום הוא בכלל במעגל המומחיות שלכם.
יכול להיות שאין לכם מעגל מומחיות - זה בסדר גמור. אפשר לקרוא דוחות, לבדוק חברות, למצוא את התחום שמושך אתכם, ואתם מתחברים אליו. לאחר מכן, להשקיע כמה גרושים באותו התחום, לקרוא עליו, ללמוד על החברות, לבנות את מעגל המומחיות בהמתנה להזדמנות. אם למדתם היטב, כשההזדמנות תגיע ואתם תהיו הראשונים להבחין בה, תוכלו לשים בה את מיטב כספיכם כשאתם רגועים לחלוטין, כי אתם מבינים את הסיטואציה ושולטים בה.
בכל מקרה, פיזור לשם פיזור, כפי שאמר מרטי וויטמן, זה "לחובבנים".